זוהי הפעם הראשונה שאני כותב על אמי כאן, או בכל מקום אחר.

אמי נפטרה בשנת 1984 בהוספיס בהדר הכרמל. ארבעה שבועות לפני כן שתי בנותי סיגל בת ה-17 ואפרת בת ה-14חזרו מהביקור השנתי שלהן בקיץ בישראל, לפני שהצטרפו לקמפ 'רמה' היהודי/ישראלי בהרי הקטסקילס באפ-סטייט ניו יורק. הן היו מגיעות לקרית טבעון שם גרה אמי, ושם גרו הוריה של רינה ז"ל, אשתי לשעבר שנפטרה בגיל 36 מסרטן דם.

שלושה ימים אחרי שהן חזרו הביתה, קבלתי טלפון מבת-דודתי בבה (בת שבע) שאמי הדסה נמצאת במחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים 'כרמל' אחרי שבץ מוחין קשה.

מיד צלצלתי לראש הפקולטה ואמרתי לו שאני טס מיד לישראל, ושסידרתי מחליפים לכיתות שלימדתי באוניברסיטה. תוך 24 שעות הייתי ליד מיטתה. עיניה היו עצומות. אמרתי לה, "אמא, זה אני, מנחם. באתי להיות אתך". היא פקחה את עיניה. שאלתי אותה אם היא יודעת מי אני. ראיתי שהיא מנסה להזיז את לסתה אבל לא הצליחה לענות. אמרתי לה שאם היא מבינה מה אני אומר ואם היא יודעת מי אני, שתמצמץ בעיניה.

היא מצמצה ומצמצה כאילו אינה רוצה להפסיק.

שוחחתי עמה. ספרתי לה על הנכדות שחזרו הביתה. ראיתי מין ניסיון לחייך אבל אז עיניה נעצמו והיא נפלה לשינה עמוקה. למחרת קבלתי צלצול שהיא ללא הכרה ושמעבירים אותה להוספיס בהדר הכרמל. הגעתי כל בוקר וישבתי לידה כל היום. כעבור ששה ימים, כשאני ישן בבית בו חייתי בקרית-טבעון, קבלתי צלצול שאמא הלכה לעולמה.

הלוויה הייתה בקרית טבעון והיא נקברה ליד אבי החורג, יוחנן לס, בבית הקברות המשקיף על שדה יעקב וכפר יהושע, וחלק גדול מעמק יזרעאל.

צעירה מהעיירה ז'אגר, ליטא

אמי נולדה ב-1905 בעיירה ז'אגר, ליטא. מחקר משפחתי שעשתה בת-דודתי המבוגרת פועה למציאת שורשים (כולל שני ביקורים ארוכים בעיירה) אישר את העובדה הידועה שז'אגר הייתה מרכז ציוני דינמי ביותר, עם קהילה יהודית שדיברה, כתבה, ושרה עברית.

אמי הייתה בת שנייה לחמישה ילדים לאמה ואביה – סבי – ניסן – שנחשב לאחד ממלומדי העיירה, סופר, ועורך שבועון שכל יהודי העיירה קיבלו. הוא התפרנס מבית-דפוס לכתבים בעברית, ודיבר עם ילדיו רק עברית (אמי ידעה עברית, יידיש, ליטאית, רוסית, גרמנית, ואנגלית). הסבא ניסן טרוביק היה ציר בקונגרס היהודי ב-1897 בבאזל.

בעיירה היו שתי תנועות נוער ליהודי העיירה, ואמי הייתה חברה בה'שומר הצעיר'.

לאמא היה חבר בשם דב שהיה כנראה שנה-שנתיים מבוגר ממנה. הוא החליט ללמוד בגימנסיה העברית הריאלית בקובנא. מצאתי כמה מכתבים ממנו לאמא. הנה אחד מהם משנת 1926:

אדפיס כמה משפטים מהמכתב:

שלום לך, הודלי (שם כינוי להדסה)

אחרי עמל רב עלה בידי סוף סוף להכנס אל הגמנסיון (כאמור, הגמנסיה העברית הריאלית בקובנא). לליטאית קבלתי או שלושה או ארבעה (אמי אמרה לי שזה היה מ-5). לכתיבה ברי לי שקבלתי ציון 'ארבעה'. המורה ז'גרניק הוא איש מחוסר כל נדיבות-רוח. פרטים אספר לך לכשאהיה בז'גר…(ואז על המורים שלו:). הנני סובל מגרינבלט, כי לא אוכל לכלכל את דברי פטפוטו ורב להגו. שפתו העברית מלאה שבושים מכל המינים והיא צורמת באזני אך אני סובל ושותק….

הוצאותי אינן מרובות וזה מרגיע את רוחי…

הודלי, איך את מבלה את עתך. ראשי סחרחר עלי היום מרב רגז ועמל ולכן לא אאריך הרבה…ואיתך הסליחה…

אפשר לקנות בעד 3 ליטים את 'סוסתי' (???) של מנדלי מו"ס (מנדלי מוכר ספרים). אם רוצה את אז תשלחי לי 3 ליטים ואני אקנה את הספר הנ"ל המועיל גם לך וגם לאחותך. דרשי בשלום משפחתך…הנני מעניק אותך בפרחי אל-תשכחיני

שלך

מאיר דב

כתבת אין לי עדיין

ואז הגיעו עוד כמה מכתבים בהם הוא מאבד יותר ויותר את אמונתו בציונות. כנראה שאמי כתבה לו שהיא החליטה לעלות לארץ ישראל, ואז מצאתי מכתב בו הוא מנסה לשכנע את אמא לא לעלות לארץ ישראל. הוא כותב לה על האידיאולוגיה הקומוניסטית והוא כותב לה שעתיד היהודים בגולה הוא 'קומוניזם ולא ציוניזם'.

אמא החליטה ב-1926 שהיא עולה לארץ ישראל. זאת התמונה האחרונה מז'אגר, ויש בה משהו חשוב מאד שעוד אחזור אליה. בתמונה הזאת אמא היא שנייה משמאל, והראשונה מימין היא אחותה שרה, שעלתה לארץ ישראל 3 שנים אחרי אמא.

אמא מגיעה לארץ ישראל

אחותה היותר בוגרת מאמא, גיטה, עלתה לארץ ישראל ב-1921 עם בעלה יוסף, שהיה בן דודה מדור ראשון. איתם הגיע גם אחיו המבוגר של יוסף, יהודה, ואשתו חווה שגם היא היתיה בת דודה מדור ראשון (טעות גדולה ביהדות המרשה נישואין לבני דוד מדור ראשון).

הם פתחו חנות דבים ברח' יפו בעיר התחתית של חיפה, ובבת גלים בנו – ממש מול הקזינו שעדיין לא היה קיים) בית מגורים, ולידו בית גדול בין 3 קומות שעדיין עומד על תילו, ומסעדת 'מוסה-דג' היא אחת הדיירים שם. כל בני דודי ובנות דודי מגיטה וחווה הלכו לעולמם, מלבד פועה הסובלת מדימנשיה בבית אבות בבת-ים.

אמא הגיעה לארץ ישראל במסע מלא חתחתים שהסתיים בשייט באוניה מאיסטנבול לחיפה. אחותה שרה (אמה של בת-שבע) הגיעה לחיפה שלוש שנים אחריה. (אח אחד משלושה אחים הגיע איכשהו ליוהניסבורג, דרום אפריקה, אבל שני אחים נוספים והוריה של אמא נשארו בז'אגר, וגורלם לא ידוע (כנראה היו קרבנות יהודים באחד ממחנות הריכוז).

אמא פתחה חנות לכלי כתיבה בבת גלים. התחתנה עם אהרון רוזנברג ב-1933, ואני נולדתי ב-1937. בשנת 1940 היא התגרשה ממנו. הוא היה טיפוס שלילי ביותר, שבנוסף לכל הפסיד את החנות של אמא כשמכר – למרות התנגדותה – מצלמות, מכונות כתיבה, ומה לא, בקרדיט לקצינים בריטים שאיתם התרועע ושתה, והם כמובן לא שילמו פרוטה מהקרדיט.

עלי לעצור רגע ולספר לכם סיפור המתאים להגדה של פסח.

בית ספר העממי, בת גלים. 1944. בלילות אני זוכר הפצצות של מטוסים איטלקיים שנפלו בים, לא רחוק מהבית בו גרתי עם אמא, רח' התכלת 9 (היום רציף מרגולין), ממש על שפת הים. בבית ספר פשטה שמועה שמגיע מנהל חדש, 'דוקטור שלמה קודש'. כמה ימים אחרי שהגיע, נשלחתי לחדרו משום מה.

-מה שמך?

-מנחם.

-מנחם מה?

מנחם טרוביק (שמה של אמי לפני גירושיה. אני כה התביישתי שאני 'רוזנברג' שכבר כילד לא רציתי כל קשר לאבי הביולוגי)

-מה שם אמך?

הדסה

-מה? הדסה? הדסה טרוביק?

כן

טוב. את השאר אינני זוכר.

עכשיו גלגלו למעלה לתמונה. הגבר הנמוך עם המגבעת הוא שלמה קודש, מנהל בית הספר העממי החדש שלי.

מה הסיפור? אמי ושלמה קודש היו בני אותה כיתה בז'אגר. "בגיל 15 או 16 הוא היה חבר שלי ב'תנועה', אבל אז התאהבתי בדב והרומן הסתיים ברוגז גדול מצד שלמה קודש'.

אשתו של שלמה קודש הייתה "רופאת השיניים" היחידה בבת גלים (היא לא הייתה 'רופאה'. היא הייתה מין אחות היגיינית שידעה לעשות סתימות וכו', אבל כולם קראו לה – כמו לבעלה – 'דוקטור קודש' היא היתה גם 'רופאת השיניים' של אמא.

לא יאומן. אבל כל זה קרה כשהיה לי מורה אחר בבית ספר שהפך לחלק מחיי – המורה קווינט.

הדסה לס

אמי התקיימה (וקיימה אותי) משנת 1940 ממין 'חנות' לכלי כתיבה ועיתונים במחנה הבריטי "קייאט ביץ'" (היכן שהיום 'חוף הכרמל). כיצד היא הגיעה לשם כל בוקר מבת-גלים? אלוהים יודע. אני רק זוכר שהיה לה איזה עוזר בשם שמעונוביץ שהיה עוזר לה בהבאת סחורה, עיתונים, וכו'.

אבי המשיך לבוא כל כמה שבועות לדירה של שפת הים בבת-גלים להטריד את אמא, לבקש ממנה כסף (שמדי פעם נתנה לו), אבל כל פעם שהוא הופיע, ברחתי מהבית.

ב-1948 שכן שלנו שעבד בבתי הזיקוק עשה לאמא הכרה עם נהג מיכלית בשם יוחנן לס. הם קנו בית בטבעון ב-1949 (אז היתה 'טבעון' ו-'קרית עמל'), ועברנו לשם. את אבי לא ראיתי ולא שמעתי ממנו יותר.

אמא פתחה 'פנסיון שושנים', ויוחנן המשיך בנסיעות לכל קצווי הארץ לספק דלק לתחנות. כשרינה ואני החלטנו ללמוד בארה"ב, הגיעה חדשה נפלאה: ליוחנן אישרו שילומים מגרמניה! אמא יכולה הייתה לסגור את הפנסיון שהיא הריצה כמעט בכוחות עצמה, ולה וליוחנן היו סוף-סוף כמה שנות רווחה ואושר.

יוחנן היה אדם יקר. איש גבוה וחזק אבל עדין נפש ביותר. הוא היה אחד מארבעה אחים (אחת אחות) שכולם מלבדו היו רופאים. הוא היה הצעיר שהריץ את העסק המשפחתי בקינגסברג, גרמניה ('רוסיה הלבנה'). הרגשתי קשר נפשי אליו אבל היתה בעייה: כמו הרבה ייקים הוא הגיע לישראל ב-1933 עם אחיו הרופא (ד"ר ליאו לס) שגר ברח' החורש 12. רינה ז"ל גרה ברח' החורש 18) אבל לא למד עברית עד יומו האחרון עלי אדמות. הוא דיבר אלי גרמנית ואני עניתי בעברית. הוא בוודאי הבין רק מילה פה ומילה שם. אני שגדלתי עם שתי שפות -אם – עברית וגרמנית (בגלל אבי אהרון רוזנברג שאף הוא לא ידע מילה עברית אחת) – מחקתי כנראה את הגרמנית לחלוטין ממוחי הצעיר בגלל אב ששנאתי. הבנתי גרמנית ואני מבין גרמנית, אבל לדבר? משהו במוחי עצר את יכולתי להוציא מילה בשפה גרמנית.

אז לצערי הכרתי את יוחנן רק בקשר נפשי ואהבה לאדם יקר עם יכולת קטנה ביותר לתקשר איתו.

לצערנו יוחנן היה מעשן-שרשרת, וניפטר מסרטן ריאות ב-1965. הבאנו את אמא לארה"ב, אבל אחרי כמה חודשים היא החליטה לחזור הביתה: "אני חייבת לחזור לאולפן ב'רמת הדסה' וללמד את הצעירות האנאלפבתיות שלי עברית. אני יודעת שהן מחכות לי".

האולפן הפך למפעל חייה. כל בוקר הייתה הולכת ברגל (לפני שאוטובוס 74 הגיע עד רמת הדסה) את ה-4 ק"מ לתלמידותיה.

כנראה שירשתי משהו מכתיבתי מהסבא ניסן, ומאמא: אחרי שאמא נפטרה מצאתי בבית בטבעון מאמרים שהיא כתבה ל'בטאון חיל האוויר', לעיתון 'דבר הפועלת', ועוד.

הנה דוגמא קטנה אחת ממה שמצאתי: מימין שיר שהיא כתבה לסיגל בת השנה כשהיא – אמא – בישראל, מחכה שנגיע לביקור, והשיר השני ל-'אנאלפבתיות' שהיא לימדה קרוא וכתוב:

לנוחיותכם, אני מדפיס.

השיר לסיגל בת השנה:

ליון ההולדת של סיגל

לסיגלי נכדתי,

אזמר היום את שירי,

איך אני בישראל,

מחכה לך, יום וליל

***

אמך כתבה לי באגרת,

שאת כבר ילדה גדולה!

חיש מהר – בעוד חודשיים

תהיי כבר בת שנה!

***

ואביך כתב לי אמש

(כל לבו בישראל)

הוא אורז כבר בובותייך,

השפנפון והדובון.

***

כבר פתחתי את השער,

לרווחה את כל ביתי –

כי אני, רק האגרת

כאן לוחצת ללבי!

הדסה לס

שירת האנפלבתית

(מוקדש לתלמידותי, אמהות שבגיל 20-30 לא ידעו קרוא וכתוב, והגיעו (עד לרמה של…) לקריאת עתון!)

מדממה עמוקה נחלצתי היום,

ואשיר הללויה לגואל!

ואשיר לבדי, ואבחר במילים,

בהברות, שנוצרו בלבי!

***

התביני, אחות? הדמעה הנגרת

אוכל במילים לבטא!

והגיל, שמציף את לבי הדווי –

אוכל בצלילים לשזר!

***

ממזרח, מערב, – עד חוף השנהב

אהדהד – רק כתיבה וקריאה!

ואחבק העולם במלים הספורות,

באושרי העובר על גדותיו!

***

מקרן זווית – קורצים השלטים

מודעות על לוחות נכתבו עבורי!

ודובב מסביבי עולם הפלאות

הכל עבורי…